מאת ד״ר יפעה ארבל, מרפאה בעיסוק

כשקראתי את ״להיות בן תמותה״ מאת אטול גוואנדה¹, זו הייתה הפעם הראשונה שהקדשתי זמן ללמוד על המוות. מה שעדיין מהדהד בי, כחמש שנים מאז הקריאה, הוא התובנה שהמוות נתפס בחברה שלנו ככישלון, וקבלת המוות נתפסת ככניעה, כוויתור על החיים. מתוך כך, ההתמקדות ברגעים שלפני המוות היא לעיתים קרובות על המאבק בו ועל שמירה על אופטימיות – ולא על ההכנה לקראתו. במקום להתכונן למוות וליצור שיח פתוח עליו, אנו נוטים להימנע ממנו, כאילו עצם הדיבור עליו עלול להזמין אותו.

המחשבות האלו החזירו אותי 25 שנה אחורה, לרגעים האחרונים עם אבי. הוא נפטר מסרטן כשהייתי בת 15. בבית שלנו, האופציה שהוא ימות כמעט ולא עלתה. לא כי לא ידענו שזה עלול לקרות, אלא כי כולנו החזקנו ביחד את התקווה והיינו עסוקים בעשייה ובתודעה של החלמה, ובחשיבה על העתיד אליו אנו מייחלים.

לכן, כשהוא נפטר, זה תפס אותי לא מוכנה ועם תחושת החמצה גדולה. במבט לאחור, אני שואלת את עצמי אם בכך שכל האנרגיה שלנו כוונה רק אל התקווה, לא מנענו ממנו (ומעצמנו) את ההזדמנות להתכונן יחד לרגעי הפרידה, ולדבר על מה שחשוב באמת – איך הוא היה רוצה לסיים את חייו, מה חשוב לו לומר לנו, ולנו לו.

כעבור שנים, כשהפכתי למרפאה בעיסוק בגריאטריה, מצאתי את עצמי שוב מתמודדת עם נושא המוות דרך מטופלים זקנים. הם היו זורקים איזו מילה על המוות, כאילו רוצים לגעת בנושא אך בודקים בזהירות אם אני מוכנה. ואני, על אף היותי אשת מקצוע בתחום הזקנה, לא תמיד ידעתי איך להגיב. אמפתיה – כן. הקשבה – בהחלט. אבל האם אני האדם הנכון לשוחח איתם על זה? האם יש לי את היכולת להחזיק עבורם את המרחב הזה בצורה שתעניק להם תחושת ביטחון? חששתי לומר את הדבר הלא נכון, לפתוח שיח שלא אדע כיצד לסגור.

עם הזמן הבנתי שלמרות שאני לא מלווה אנשים בתהליך המוות עצמו – כמו מלווים רוחניים שההכשרה שלהם, הידע והניסיון שרכשו מאפשרת להם לייצר שיח מעמיק על המוות – עדיין יש לי הזדמנות להשפיע על הרגעים הקריטיים הללו. להיות נוכחת בהקשבה מלאה, ולאפשר למטופלים מרחב בטוח לדבר על המוות – ללא מעצורים, ללא מבוכה, ללא חשש משיפוטיות.

בחברה שלנו, שיחה על המוות היא לא מובנת מאליה, וכדי שנוכל לתמוך במטופלים שמעלים את הנושא, אנחנו, המטפלים, זקוקים לכלים שיאפשרו לנו להיות שם עבור המטופלים שלנו בצורה הטובה ביותר, וגם לשמור על עצמנו. לדעת איך להקשיב למטופלים שמדברים על המוות (אולי מתוך פחד, ואולי מתוך השלמה), ובו זמנית גם להקשיב לכאבים ולפחדים שזה מעלה בנו, ולתת גם להם את תשומת הלב הראויה.

אם הנושא הזה נוגע גם בכם, ואם אתם מרגישים שאתם רוצים להעמיק ולרכוש כלים נוספים שיהפכו אתכם לנוכחים ומשמעותיים יותר עבור מטופלים ברגעים הקריטיים של סוף חייהם, אני מזמינה אתכם להצטרף לסדנה שלנו: "הרשו לי לדבר איתכם על מוות" – ליווי אדם בסוף חיים. הסדנה נועדה להעניק כלים מעשיים לליווי רגשי, חברתי ורוחני של אנשים הנמצאים במצבי סוף חיים, לצד עקרונות חשובים שיסייעו לנו לשמור על עצמנו תוך התמודדות עם הקרבה למוות ולפרידות.

לפרטים נוספים והרשמה לסדנה הקרובה

לקריאה נוספת על ליווי רוחני באתר בשיבה בריאה

¹ Gawande, A. (2014). Being mortal: Medicine and what matters in the end. Profile Books Ltd.